לעיתים מבחינים הורים לילדים צעירים יחסית (בני 8-9) בבעיה שקרוב לוודאי תדרוש יישור שיניים. בדרך כלל, כאשר הם פונים להתייעצות, עצת האורתודונט היא- "תביאו את הילד כשינשרו לו כל שיני החלב". אמנם, על פי רוב אין טעם להתחיל ביישור השיניים אלא לקראת הופעת רוב השיניים הקבועות בפה. גיל בקיעת השיניים אינו תואם תמיד את הגיל הכרונולוגי של הילד. קיים טווח נורמאלי (גיל 11-13) לבקיעת השיניים הקבועות האחרונות, ולא גיל מדויק.
אולם, ישנם מקרים בהם יש חשיבות להתערבות אורתודונטית מוקדמת. התערבות כזו נמשכת כשנה ומטרתה למנוע התפתחות בעיות אשר תהיינה קשות יותר לפתרון בגיל מאוחר, או בעיות העלולות לגרום גדילה לא תקינה או לא סימטרית של הלסתות. רופאי השיניים לילדים מזהים מצבים אלה ומפנים את הילד לייעוץ אורתודונטי. הורה עֵרני מזהה לפעמים את הבעיה בעצמו. אשתדל לתאר כאן את המצבים הללו בקצרה.
ישנם הרגלים, להם השפעה שלילית עצומה על גדילת הפנים והשיניים, והנזק עלול להיות אפילו בלתי-הפיך. נשימת פה, לדוגמא, אצל ילדים הסובלים משקדים נפוחים או "שקד שלישי" באופן כרוני, או כתוצאה מאלרגיה ונזלת תמידית, יכולה לגרום לגדילה לא מתואמת של הלסתות, התפתחות פנים מוארכות וצרות, סנטר שקוע, ואפילו יציבה לא נכונה. מציצת אצבע או מוצץ עד גיל מאוחר (לאחר בקיעת השיניים הקבועות) גורמת לפתיחת מרווחים בין השיניים הקדמיות ולבליטה שלהן, למנשך פתוח קדמי (הכוונה להיעדר חפיפה בין השיניים העליונות לתחתונות ואף למרווח שנוצר ביניהן), וכן לקשת שיניים עליונה צרה. הרגל של מנח לשון נמוך, דחיפת הלשון ודיבור לא תקין (שינשון) פותח את המנשך באופן דומה, מכיוון שהלשון מהווה כוח חזק ותמידי, הדוחף את השיניים מבפנים. רופא השיניים, ובמיוחד האורתודונט, חייבים לזהות הרגלים אלה, ולעזור לילד ולהוריו להעלימם. על פי רוב מופנית המשפחה להתייעצות נוספת, עם רופא אף-אוזן-גרון, או קלינאית תקשורת, בהתאם לצורך.
כאשר פער בין גודל הלסתות (בלי קשר לשיניים עצמן) הוא המהווה את הבעיה האורתודונטית, העיתוי המוצלח ביותר להתערבות הוא לפני סיום עיקר הגדילה של הילד. לאחר מכן , הכלים האורתודונטים יעילים פחות בהתמודדות עם הבעיה, ואצל מבוגרים, לפעמים, הפתרון היחיד לתיקון פער משמעותי הוא ניתוח של הלסתות.
בסגר תקין, חופפות כל השיניים העליונות את התחתונות, כלומר נמצאות מעבר להן. לעיתים, שן קדמית עליונה אחת או יותר עלולות לבקוע בצורה כזו, שהתחתונות חופפות את העליונות. עמדה זו עלולה להפריע לילד עד כדי אי-יכולת לסגור את השיניים כראוי, כלומר הלסת התחתונה נאלצת לבלוט קדימה כדי לעקוף את השיניים העליונות. חיצונית נראה הסנטר בולט, ולפעמים השפה התחתונה בולטת יותר מהעליונה. זהו מראה לא הרמוני ולא יפה. מעבר לכך, מיפרקי הלסת אינם מתפקדים כראוי, ולאורך השנים עלולים להיפגע.
סטייה תפקודית כזו מסגר תקין יכולה להופיע גם בשיניים האחוריות: שן אחורית עליונה יכולה להיות שקועה ביחס לתחתונה. במקרה כזה ניתן לעיתים לזהות גם סטייה של הלסת הצידה בעת סגירה, וההשלכות הן דומות לתיאור הקודם: חוסר סימטריה של הפנים וגדילה אסימטרית של הלסת התחתונה.
כל הפרעה בבקיעת השיניים, כגון עיכוב משמעותי או במיוחד עיכוב א-סימטרי, נוכחות מאוחרת של שיניים חלביות בפה, חסר שיניים קבועות או בקיעה של שיניים שלא במקומן הטבעי, צריכה להדליק נורה אדומה ומחייבת בדיקה מעמיקה (כולל צילום רנטגן) כדי לשלול תופעות שליליות שונות. להלן על קצה המזלג מספר סיבות: חסר שיניים מולד או שיניים עודפות, איחוי שורשי שן חלבית עם העצם, כליאה של שיניים מסיבות שונות, וכן גידולים שפירים של הלסתות המהווים הפרעה מכאנית לבקיעה.
לסיום, נדון בנושא מניעת צפיפות השיניים. על פי רוב ניתן להעריך עוד בשלב "המִשנן המעורב" (כלומר כאשר בפה רק מעט שיניים קבועות בעוד רובן חלביות) אם אכן צפויה צפיפות של השיניים הקבועות. לפעמים ניתן להבחין בצפיפות כבר בקרב השיניים הקבועות המעטות הקיימות בפה. יש חשיבות רבה להשיג או לשָמֵר מקום עבור השיניים הקבועות עוד לפני שתבקענה בצורה "לא מסודרת". לאורתודונט ישנם כלים לעשות זאת, בתנאי שניתנת לו ההזדמנות להתערב בזמן המתאים. באופן כזה ניתן לפעמים להימנע מעקירות שיניים מטעמי פיזור צפיפות, בגיל מבוגר יותר של הילד.
המסקנה המתבקשת היא, שיש שטעם רב בבדיקה תקופתית של הילד אצל רופא-השיניים, לשם זיהוי מוקדם של בעיות אורתודונטיות. בדיקה אורתודונטית ראשונה מומלצת בגיל 8, לאחר בקיעת החותכות הקבועות.